הזכות לדיור, הזכות לחינוך, הזכות לבריאות והזכות לקיום בכבוד – היום הן מובנות מאליהן ושגורות בשיח הציבורי. קל לשכוח שזה לא תמיד היה כך – גם לא אצלנו באגודה.
ב-2003 חוקקה הכנסת את "חוק האזרחות", שהתערב בזכות הכי בסיסית – לחיות עם בני המשפחה – וגזר על אלפי משפחות אומללות ומצוקה. כבר 20 שנה שאנחנו נאבקים בחוק, שאמור היה להיות זמני, ובימים אלה נכתב פרק חדש במאבק.
שורה של עתירות שהגשנו תוך זמן קצר הביאו לשינויים בתוואי גדר ההפרדה באזורים שונים, וצמצמו את הפגיעה בזכויות האדם של התושבים הפלסטינים. אבל בשטחים כמו בשטחים – ההצלחה תמיד חלקית מאוד.
הבירוקרטיה של משרד הפנים היא כלי מצוין להפרת זכויותיהם של מי שהמדינה לא חפצה בהם: בני משפחה של אזרחים.ות ישראלים.ות, מהגרי.ות עבודה, מחוסרי אזרחות, מבקשי מקלט ועוד. זה יכול להתיש, אבל אנחנו לא מתייאשים.
כשהיינו ילדים.ות למדנו ש"בשביל כבוד צריך לעבוד", אבל השינויים הרבים שחלו מאז בשוק העבודה הישראלי מאפשרים ניצול והשפלה של עובדות ועובדים, והיום עבודה במשרה מלאה ממש לא מבטיחה קיום בכבוד.
"אכן, אין להימנע ממסקנה - מסקנה כואבת ומבישה - כי העובד הזר הפך צמית של מעסיקו; כי הסדר הכבילה על כל שלוחותיו סגר על העובד הזר סביב-סביב; כי הסדר הכבילה יצר מעין-עבדות בגירסה מודרנית".