שנות השמונים המוקדמות היו שנות עלייתה של מפלגת 'כך', בראשות הרב מאיר כהנא, שהטיפה לשלילת זכויות מהאזרחים הערבים, על בסיס אידאולוגיה גזענית. בעקבות דברי ההסתה הגזענית של כהנא וחבריו הועלתה דרישה לקבוע בחוק שהסתה גזענית היא עברה פלילית. הנהלת האגודה קיימה דיונים רבים וממושכים בנושא זה. הרוב באגודה התנגד לקביעת איסור פלילי. "חופש הביטוי כולל לא רק את החופש לבטא דעות נעימות, חכמות ויפות. הוא כולל את החופש לבטא דעות מטופשות, שקריות, מעליבות, מרגיזות, מזעזעות ומחרידות", אמר בנימין בית הלחמי באסיפת האגודה שהתקיימה ביוני 1984, "ובכל זאת אנו מצווים להרשות לבעליהן להשמיע אותן... אם יש למישהו רצון להילחם בגזענות, אני קורא לו לפעול נגד מעשים גזעניים ולא נגד דיבורים גזעניים... תפקידה של האגודה במציאות שבה אנו חיים הוא בראש ובראשונה תפקיד חינוכי. אנו חייבים לחנך לסובלנות ולסבלנות..." את העמדה הנגדית הציג משה נגבי. "כמשפטן וכעיתונאי", אמר, "אהיה האחרון שאזלזל בחשיבותו של חופש הביטוי, אשר הוגדר ובצדק, כזכות-על... ואולם גם חסידיו המושבעים והקנאים של חופש הביטוי אינם יכולים לראות בו זכות מוחלטת". "...שוללי האיסור מתעלמים מכך שמשמעות עמדתם היא קריאת דרור מוחלט להסתה גזענית חד-כיוונית בלבד של יהודים נגד ערבים... הניסיון ההיסטורי הנורא מוכיח בעליל כי התבטאויות גזעניות חריפות מובילות – כמעט בהכרח – למעשים גזעניים".

שבועות אחדים לאחר הדיון הזה התקיימו הבחירות לכנסת ה-11, כהנא נבחר לכנסת ועמדת האגודה נשקלה מחדש. "הסכנה המוחשית לדמוקרטיה, המתגלה עתה, מצריכה הערכה מחודשת של האיזון בין האמצעים הדרושים לדמוקרטיה להיאבק על נפשה לבין הגנה בלתי מסויגת על זכויות אזרח". נאמר בהודעה שפרסמה האגודה, "לכן החליטה עתה הנהלת האגודה פה אחד כי יש מקום לחוקים מוגדרים בזהירות ובקפדנות שיגבילו את הזכות להיבחר למוסד המחוקק ואת חסינותם של חברי כנסת במקרים של תמיכה מוצהרת באפליה על בסיס גזעי או לאומי, איומים מפורשים על הדמוקרטיה, השתתפות בפעולות אלימות הנובעות מאלו, או הגנה עליהן".

להרחבה