באפריל 1995 מת עבד אל סאמד חריזאת, כתוצאה מכך שבמהלך חקירתו בשב"כ טולטל ונוער בחוזקה פעמים אחדות. חריזאת נחקר בבית המעצר במגרש הרוסים במשך למעלה מ-11 שעות ברציפות, במהלכן עבר 12 סדרות של "טלטולים". החקירה הופסקה רק כאשר חלה הידרדרות פתאומית במצב הכרתו של חריזאת ונוזל החל לבעבע מפיו ומנחיריו. הוא הועבר לבית-החולים הדסה עין-כרם, ושם נפטר כעבור ארבעה ימים.

לאחר חקירת המקרה החליטה פרקליטות המדינה להעמיד לדין משמעתי, על חריגה מנוהלי השב"כ, את אחד החוקרים שהשתתפו בחקירת חריזאת. ההחלטה להסתפק בדין משמעתי ולא להעמיד איש לדין פלילי התבססה על הטענה, שחוקריו של חריזאת לא יכלו לצפות לתוצאה קטלנית של מעשיהם.

מותו של חריזאת עורר מודעות ואף ביקורת ציבורית ביחס לשימוש בעינויים. האגודה לזכויות האזרח דרשה מוועדת השרים לענייני השב"כ ומהיועץ המשפטי לממשלה לאסור לאלתר על המשך השימוש בשיטת הטלטולים, הפוגעת בזכויותיו של אדם לחיים, לשלמות גופנית ולכבוד. משהדרישה לא נענתה הגישו עורכי הדין אליהו אברם ודנה בריסקמן עתירה לבג"ץ. היא הצטרפה לעתירה שהגיש עורך הדין אביגדור פלדמן שנה קודם לכן בשם הוועד הציבורי נגד עינויים, בדרישה לבטל את ההיתר לשימוש בכוח פיזי בחקירות השב"כ.

בעיקרי טיעון שהגיש לבית המשפט כתב עו"ד דן יקיר (שקיבל את הטיפול בעתירה זמן קצר אחרי הגשתה): "מדינת ישראל, על אף מלחמתה הבלתי פוסקת בטרור, שואפת להידמות למתוקנות שבמדינות תבל, אותן מדינות, אשר בהן אסורה הפעלת כל 'עינוי חקירתי' באופן גורף וקטגורי. כמדינה נאורה ומתוקנת, שקיומה מושתת על כמיהה מתמדת להבטחת עתידה בצל הכמיהה לניקיון כפיים מוסרי, שומה על מדינת ישראל להימנע מלעשות שימוש בשיטות חקירה פסולות מיסודן, המאפיינות את מרתפי החקירות של משטרים חשוכים".

בג"ץ לא מיהר לפסוק בעניין; השופטים קיוו שהכנסת תחוקק חוק המסדיר את שיטות החקירה ותחסוך מהם את ההחלטה. בין 1999-1994 הגיש עו"ד אנדרה רוזנטל, בשם המוקד להגנת הפרט, מאות עתירות פרטניות נגד שימוש בכוח בחקירתם של עצירים ספציפיים. ה"הצפה" הזו עשתה את שלה, כנראה, ובמרץ 1998 החליט בג"ץ לקיים דיון עקרוני משותף בעתירות נגד השימוש בעינויים בחקירות השב"כ. במסגרת הדיון העקרוני נדונו שבע עתירות, שהוגשו בין 1994 ל-1999 והעלו טענות עקרוניות נגד השימוש בשיטת העינויים בחקירות השב"כ, ובהן גם העתירות של האגודה, הוועד הציבורי נגד עינויים והמוקד להגנת הפרט.

"הרגע הכי דרמטי בבג"ץ", סיפרה לאה צמל, שייצגה את הוועד הציבורי נגד עינויים, "היה כאשר כל תשעת השופטים פנו לעו"ד דן יקיר, בא-כוח האגודה לזכויות האזרח, ושאלו: 'אתה באמת רוצה לומר שצריך לאסור על עינויים בחקירה בכל מקום, בכל זמן ובכל תנאי?' באולם השתררה דממה. עיני כולם היו נשואות לדן יקיר, שהשיב: 'כן'. וכאשר השופטים חזרו על השאלה, הוא חזר ואמר 'כן', ושוב 'כן', ובכל פעם ה'כן' היה חזק יותר ויציב יותר מקודמו. בעיני, זה היה רגע התפנית בדיון."

בספטמבר 1999 קיבל הרכב מורחב של תשעה שופטים, בראשות הנשיא אהרן ברק, את שבע העתירות, וקבע כי אסור לשב"כ להשתמש בטלטולים או בעינויים פיזיים אחרים בחקירותיו: "אין לשב"כ סמכות 'לטלטל' אדם, להחזיקו בתנוחת 'שבאח' ... לחייבו ב'כריעת צפרדע' ולמנוע ממנו שינה באופן שאינו מתחייב מצרכי החקירה" קבעו השופטים. "כן אנו מצהירים, כי סייג ה'צורך' שבחוק העונשין אינו יכול לשמש מקור סמכות לשימוש בשיטות חקירה אלה וכי אין בו בסיס לקיום הנחיות לחוקרי השב"כ, המאפשרות שימוש בשיטות חקירה מעין אלה". 

"קצת לאחר 10 בבוקר פלטו מכשירי הפקסימיליה במתקני החקירות את נוסח החלטת בג"ץ", כתב למחרת אמיר אורן ב"הארץ', "בו ברגע הורה הממונה על החקירות [בשב"כ] לחדול מכל עינוי שנכלל במונח הנקי 'היתר'".

פסק הדין אמנם היה משמעותי ביותר ברמה ההצהרתית, אולם לא הביא לשינוי המקווה בשטח. בשנים שלאחר מכן הצטברו אצל הארגונים העותרים ראיות ועדויות המוכיחות כי השב"כ מפר את פסק הדין באופן שיטתי, וכי נמשכת שיטת הנהלים וההיתרים לעינוי נחקרים. בנובמבר 2008 הגישו הארגונים בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, בבקשה שיאכוף את פסק הדין. ביולי 2009 דחה בג"ץ את הבקשה, וקבע כי ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט אינו מתאים לבירור טענות על הפרת פסק דין בעל אופי הצהרתי.

להרחבה