האגודה פעלה בכל שנותיה נגד אלימות משטרתית כלפי אזרחים. בסתיו 1987, למשל, טיפלה האגודה בתלונות על כוח רב שהפעילה המשטרה כדי לפזר התקהלויות לא-אלימות של חרדים בירושלים, כולל שימוש בגז מדמיע לפיזור המתקהלים.

התופעה הנרחבת של אלימות שוטרים והתעמרות כלפי אזרחים, והיחס הסלחני כלפי התופעה, היו הרקע להקמתה של עמותה בשם "אור אדום" בדצמבר 1987. בין הפעילים המרכזיים בעמותה היו יואב בר, אלי סעדון, גבי ניצן, אהוד עין-גיל וגיל רונן. כמה עשרות מתנדבים, חברי העמותה, איישו לילה-לילה מוקד טלפוני וקיבלו תלונות על אלימות של שוטרים כלפי אזרחים ישראלים וכלפי תושבי השטחים.

ביולי 1990, לאחר שנתיים וחצי של פעילות עצמאית, נתקלה "אור אדום" בקשיים ארגוניים ותקציביים והחליטה להצטרף לאגודה לזכויות האזרח. על פי הסכם שנחתם עם האגודה שימשה יתרת התקציב העצמאי של אור אדום להעסקת רכזת, מיכל אהרוני, שריכזה את עבודת המתנדבים. ההחלטה הצדיקה את עצמה: עשרות תלונות בנושאי משטרה שהגיעו לאגודה טופלו באופן מקצועי ויסודי, הטיפול בתלונות והמעקב אחריהן התייעלו בשל יצירת קשרים עם הרשויות, ופרסום המקרים בכלי התקשורת הביאה לחיזוק המודעות בציבור הישראלי בנוגע לאלימות שוטרים. לאחר ההצטרפות לאגודה הורחבה פעולת "אור אדום" וכללה טיפול בתופעה של מעצרי שווא ובתנאים בבתי מעצר.

המודעות הגוברת לתופעת האלימות המשטרתית הביאה ב-1993 להקמת ועדה, על ידי שר המשטרה, שהתבקשה להגיש המלצות לטיפול בתופעה. לראש הוועדה מונה מרדכי קרמניצר, חבר מרכזי באגודה. מיכל אהרוני ואורנה שם טוב, רכזת פרויקט החינוך לכוחות הביטחון, הגישו לוועדה תזכיר מפורט על תופעת אלימות השוטרים. בדו"ח הוועדה, שפורסם ב-1994, נקבע כי התופעות של שימוש בכוח מופרז והתעמרות מצד שוטרים חמורות בישראל יותר מאשר במדינות רבות בעולם. אחת מהמלצות ועדת קרמניצר הייתה "העברת המסר החינוכי לשוטרים מן השורה ישירות על ידי מפקדיהם, תוך מתן דגש מיוחד לזכויות השוויון ולזכויות המיעוט".

האגודה המשיכה לנהל מעקב אחר מדיניות המשטרה ופעולותיה, למתוח ביקורת ולהגיש תלונות,  ומהצד השני פיתחה את פרויקט החינוך לכוחות הביטחון, במטרה להגביר את המודעות של שוטרי מג"ב והמשטרה לזכויות האדם ולסמכות ולכוח הרב שברשותם. עם זאת, תופעת אלימות השוטרים לא נעלמה, והנושא המשיך ללוות את האגודה גם בשנים הבאות.

להרחבה