מתחילת דרכה ארגנה האגודה ערבי עיון, סימפוזיונים והרצאות בנושאי זכויות אזרח. בשנות השמונים התרחבה הפעילות הזו. אן סברסקי, מתנדבת בסניף תל אביב וחברת הנהלת האגודה, הקימה קאדר של מרצים, יצרה קשרים עם בתי ספר ויוזמה הרצאות רבות בפני תלמידים ומורים. בעקבות פעילות זו אישר משרד החינוך בנובמבר 1984 שילוב נושאים מתחום זכויות האזרח בעבודות גמר של תלמידי יא-יב בבתי הספר שבהם מתקיימת פעילות של האגודה.

באמצע שנות השמונים הוחל גם בכתיבה של תכניות לימודים וחומרים עיוניים. "לא היה כלום, לא היה ספר על זכויות אדם, לא היה מאמר על זכויות אדם וכל השיח הזה בכלל לא היה קיים", סיפרה רות גביזון. כך החל פרסום הסידרה "עיונים בזכויות האזרח", בעברית ובערבית, ובמסגרתה יצאו לאור במשך שנות השמונים חוברות על הזכות להפגין, זכויות אזרח ודמוקרטיה; זכויות חשודים ונאשמים; חופש הביטוי, זכויות האדם בשטחים ועוד.

טלי בן-גל הייתה המנהלת הראשונה של מחלקת החינוך באגודה, בשנים 1994-1988. המחלקה החלה לפתח חומרים דידקטיים ומערכי שיעור מובנים, הוקם צוות מנחים פרילנסרים, והתפתחה העבודה עם מערכת החינוך היהודית והערבית. "לא תמיד התקבלנו באהדה, אבל מי שהיה עוין בהתחלה התרכך במשך הזמן", סיפרה בן-גל. "[מורה אחת] חשבה שהיא לא צריכה להשתתף בהשתלמות. בפגישה הראשונה היא איחרה בשלושת רבעי שעה, בפגישה השנייה ברבע שעה, ובפגישת הסיכום אמרה שצריך עוד השתלמויות כאלה".

ב-1992-1991 הוציאה האגודה לאור מקראה בת שלושה כרכים, בעריכתם של רות גביזון וחגי שנידור, ובה רוכזו מקורות שונים ללימוד תורת זכויות האדם: קטעי הגות על הבסיס הרעיוני וההיסטורי של זכויות האדם, חוקים, פסקי דין ומאמרים, הממחישים את יישום הזכויות השונות במציאות הישראלית. ב-1993 פורסם "ספר הרעיונות למורה" - אסופת הפעלות ומערכי שיעור בנושא זכויות האדם בישראל, וב-1995 פורסמה "מגירת הזכויות" - תכנית חינוכית לבתי-ספר יסודיים בנושא זכויות האדם. המחלקה המשיכה לפתח ולפרסם מערכי שיעור והצעות לפעילויות לנשות ולאנשי חינוך.

בתחילת שנות ה-90' הקימה אורנה שם-טוב את פרויקט החינוך לכוחות הביטחון. באמצעות הפרויקט פעלה האגודה ליצירת מחויבות מעשית של המערכת (המשטרה ומג"ב) ושל השוטרים, ובראשם המפקדים, לזכויות האדם, כחלק הכרחי מתפקידם. זאת, כדי להגביר את המודעות של שוטרי מג"ב והמשטרה לסמכות ולכוח הרב שברשותם ולפתח איתם כלים ויכולות להשתמש בהם בצורה רגישה, מושכלת ומודעת לזכויות האדם.

העבודה מול כוחות הביטחון נתקלה במכשולים לא מעטים ובתוקפנות כלפי מה שהאגודה מייצגת. לפחות ברמה ההצהרתית הושג שינוי: המשטרה אימצה את המחויבות לזכויות כחלק מהתפיסה המקצועית של שיטור. עם זאת, העבודה המשותפת הייתה מורכבת לשני הצדדים, ובתוך האגודה הועלתה השאלה האם העבודה עם כוחות הביטחון יוצרת מצב של עלה תאנה. על אף הקשיים, הסדנאות לכוחות הביטחון נמשכו לתוך השור הראשון של שנות ה-2000.

מ-1998 ניהלה את מחלקת החינוך דובית אטר. המחלקה הרחיבה את שיתופי הפעולה עם משרד החינוך ואת העבודה עם מערכת החינוך העברית והערבית, מתוך תפיסה שנשות ואנשי חינוך הם סוכני החיברות המשמעותיים ביותר של אזרחי המחר, ומתוך הבנה שלמערכת החינוך יש תפקיד חשוב בבניית חברה דמוקרטית המכבדת ומחויבת לזכויות אדם. אחד ההישגים החשובים של המחלקה היה לשכנע את מערכת החינוך לציין את יום זכויות האדם הבינלאומי, שחל ב-10 בדצמבר, כחלק מלוח השנה הבית ספרי. ב-1999 החלה המחלקה בפיתוח פרויקט חדש, שנועד להנחיל את שיח זכויות האדם לעובדי מערכת הרווחה. הנחת היסוד היתה שהעובדות והעובדים בתחומים חברתיים נמצאים בקשר יומיומי עם אוכלוסיות שזכויותיהן מופרות או לא ממומשות לעיתים קרובות, והמטרה היתה לבסס בקרבם תפיסה הרואה אדם כבעל זכויות ולא רק כבעל צרכים.

בעשורים הבאים המשיכה מחלקת החינוך להשתנות ולהתפתח מבחינת הקהלים שאליהם פנתה, נושאי העיסוק שלה והכלים שבהם היא משתמשת.

להרחבה