ב-1987 הגישה האגודה עתירה לבג"ץ נגד מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, בדרישה להכיר בתוקפו של גיור לא אורתודוכסי שנעשה בחו"ל, לצורך רישום בישראל. האגודה ייצגה שני גרים שהתגיירו בגיור קונסרבטיבי, וכן גיורת שהתגיירה בגיור אורתודוכסי, אך סירבה מטעמים עקרוניים לפנות לבית הדין הרבני כדי לקבל אישור ליהדותה. בית המשפט קיבל את העתירה ופסק, כי מי שהתגייר מחוץ לישראל בקהילה דתית כלשהי זכאי להירשם כיהודי במרשם האוכלוסין. בית המשפט קבע, כי למשרד הפנים אין סמכות להפנות לבתי הדין הרבניים עולים שהתגיירו, ומחובתו לרשמם כיהודים על-פי תעודת גיור שהוציאה קהילה יהודית – בין אם אורתודוכסית ובין אם לאו – בחו"ל.

ב-1989 הוציאה המועצה הדתית בירושלים הנחיות, האוסרות על בעלי אולמי-שמחות לאפשר הופעות של רקדניות בטן. לאיסור נלווה איום, שהפרתו תביא לביטול תעודת הכשרות של האולם. האגודה ראתה בכך ניסיון לכפות נורמות דתיות באמצעות תעודת הכשרות, בניגוד לחוק שקבע כי רב הנותן תעודת כשרות חייב להתחשב בשיקולי כשרות בלבד. לאחר שפנייה למועצה הדתית לא הועילה, עתרה האגודה לבג"ץ נגד הרבנות הראשית בירושלים, בשמה של רקדנית הבטן אילנה רסקין, בדרישה לפסול את המדיניות האמורה. שופטי בג"ץ קיבלו את עמדת האגודה וקבעו, שעל מתן תעודת כשרות להתייחס אך ורק לכשרות המזון, ואין להתנות את מתן תעודות הכשרות לבתי אוכל באי הופעת רקדניות בטן. אולם לא תמיד הצלחות בבית המשפט משנות את המציאות: במקרה זה הרבנות עמדה במריה והמשיכה להתנות מתן תעודות כשרות בהיעדר מופעים בלתי צנועים.

ב-1991 פנה ליונל קסטנבאום לעזרת האגודה. לאחר שאשתו נפטרה הוא ביקש לחרוט על מצבתה את שמה באותיות לטיניות, ואת שנות לידתה ופטירתה לפי הלוח הכללי. החברה קדישא 'קהלת ירושלים', מנעה זאת, בטענה שתקנות היסוד של החברה קבעו במפורש כי הרישום על גבי המצבות בחלקות שהיא מחזיקה ייעשה אך ורק בשפה העברית ובהתאם ללוח העברי. האגודה הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים. התביעה התקבלה, והחברה קדישא ערערה על ההחלטה לבית המשפט העליון. בפסק דין חשוב ותקדימי דחה בית המשפט העליון את הערעור והכיר בזכותו של בן משפחתו של נפטר לבחור את הדרך הראויה בעיניו להנצחתו.

להרחבה